מטרת החוקרים הייתה לבדוק את התוצאים ארוכי הטווח והסיבוכים, במטופלים עם טרשת נפוצה שעברו הטיית דרכי שתן, כטיפול בתסמינים של מערכת השתן התחתונה.
עוד בעניין דומה
החוקרים ביצעו מחקר רטרוספקטיבי, שכלל את כל המטופלים המבוגרים עם טרשת נפוצה שעברו הטיית דרכי שתן עם מוביל אילאלי, בין השנים 2000 ל-2015. החוקרים דיווחו על הסיבוכים המוקדמים לאחר הניתוח, כמו גם על סיבוכים ארוכי טווח, שיעור הניתוחים החוזרים והתפקוד הכלייתי של הנבדקים.
החוקרים הכלילו סך של 91 מטופלים במחקר. הם מצאו כי הניתוח נעשה בהתוויות הבאות: בריחת שתן חוזרת (73 נבדקים), כשל כלייתי (8 נבדקים), כיב עורי גדול בפרינאום כתוצאה מבריחת שתן (6 נבדקים) ודלקות שתן חוזרות (4 נבדקים). משך המעקב החציוני היה 50 חודשים (טווח בין רבעוני של 3-158 חודשים). החוקרים דיווחו על ירידה משמעותית (P<0.05) בשיעורי פיאלונפריטיס שאינו חסימתי, לאחר הניתוח. לא נמצא הבדל משמעותי בתפקוד הכלייתי לפני ולאחריו (P=0.32). החוקרים דיווחו על סיבוכים מוקדמים לאחר הניתוח ב-24 מטופלים (26%): 4 עם סיבוך בדרגת Clavien I,י6 עם Clavien II,י9 עם Clavien III,י4 עם Clavien IV ו-1 עם Clavien V. בנוסף, 9 מטופלים נזקקו לניתוח חוזר עקב סיבוכים אלו (9.9%). זאת ועוד, החוקרים זיהו סיבוכים מאוחרים אצל 28 מטופלים (30.8%) – 8 עם חסימות באתר ההשקה של השופכה, 2 עם חסימות בסטומה, 2 עם בקע בצלקת הניתוחית, 6 מקרים של אבנים בכליות או בשופכנים ו-10 מקרים של פיאלונפריטיס. מתוכם, 15 נבדקים (16.5%) נזקקו לניתוח חוזר בשל הסיבוכים המאוחרים.
החוקרים הגיעו למסקנה כי הטיית דרכי שתן עם מוביל אילאלי כטיפול בבריחת שתן, יכול להוות פתרון סופי ויעיל עבור חולי טרשת נפוצה. החוקרים מצאו כי שיעור התחלואה סביב הניתוח היה 26% ושיעור הסיבוכים המאוחרים היה 31% – לדעתם יש לקחת נתונים אלו בחשבון על מנת לתת למטופלים מידע טוב יותר בנוגע לניתוח.
מקור: