מאז השבעה באוקטובר, מפונים חיילים ואזרחים ל"מרכזי-על לטראומה", חלקם עם פציעות קשות ומסכנות חיים. במדינת ישראל יש שבעה מרכזים כאלה: רמב"ם, שיבא, איכילוב, בילינסון, הדסה, שערי צדק וסורוקה. לאחרונה, הכריז חגיגית משרד הבריאות על הצטרפותם לרשימה של בתי החולים ברזילי באשקלון וזיו בצפת כחלק מהפקת לקחים מהמלחמה.
הכרה בבית חולים כ"מרכז-על לטראומה" מחייבת יכולות, כוח אדם והיקפי פעילות שלא תמיד יכולים להתקיים במרכזים רפואיים אזוריים. הקשר בין איכות הטיפול והיקף הפעילות הוכח באינספור עבודות אקדמיות ולא רק בטראומה. על פי הקריטריונים של משרד הבריאות, מרכז-על לטראומה אמור לטפל בלפחות 2,000 פצועים או מאושפזים בשנה, מתוכם לפחות 300 במצב קשה או קריטי.
במרכז-על לטראומה חייבות להיות מחלקות כירורגיית חזה ולב, כירורגיית כף יד, נוירוכירורגיה, כירורגיית פה ולסת וטיפול נמרץ נוירוכירורגי. כל מחלקה שכזו דורשת הפעלה מורכבת שכוללת בעיקר אנשי מקצוע – רופאים ורופאות, אחיות ואחים, צוותים מקצועיים ועוד. זאת, על מנת לתת מענה מקצועי למטופלים.
בפועל, מרכזי העל החדשים "גונבים" צוותים רפואיים ממרכזי על נוספים ובכך פוגעים דה-פקטו במחלקות הקיימות רק כדי להתגאות במהלך שאינו הגיוני ואינו רצוי
למרות שהחלטה על הרחבת מרכזי העל לטראומה בישראל מצריכה דיון רחב ומקיף, במשרד הבריאות רתמו את העגלה לפני הסוסים ובחרו לעשות זאת בחיפזון ובקלות דעת ולקבל החלטה ורק לאחריה לקיים דיון, על אף שבתי החולים הללו לא עומדים בקריטריונים שקבע המשרד עצמו. החלטה כגון זו התקבלה על בסיס מצב נוכחי של מלחמה מבלי לראות את השפעותיה לטווח הארוך.
ההחלטה להוסיף עוד מרכזי על לטראומה מחייבת בראש ובראשונה כוח אדם. שני בתי החולים – זיו וברזילי – הונחו להעביר באופן מיידי תכנית התארגנות והכשרות למשימה, תוך שהם מתבססים על כוח אדם שקיים בבתי חולים גדולים. מדובר על תוספת של כמות משמעותית של רופאים ורופאות, מנתחים בכירים, וצוותי רפואה נלווים.
בכל העולם, תחומי רפואה עתירי ידע ומשאבים עוברים תהליכי ריכוז ולא ביזור, וזה מסיבות קודם כל מקצועיות ולא כלכליות. גם אם נצא מנקודת הנחה שלטווח הארוך, עקב העלייה הדמוגרפית הצפויה, יש היגיון מסוים בהגדלת מספר מרכזי העל לטראומה בישראל, הרי שמדובר במהלך שאינו יכול לקרות בן לילה.
הרי גם אם כירורג בית חזה או נוירוכירורג יגיע לעבוד בבית חולים מסוים שאין בו את כלל המערכת המחייבת לטיפול בטראומה, האם יהיה הוא מסוגל לעבוד לבדו? כיצד הוא יצליח לתת מענה רפואי טוב גם ללא אנשי צוות נוספים?
תהליך בניית הכוח עשוי להימשך חמש, עשר ואולי אפילו 20 שנה. התהליך צריך להתחיל, אם רוצים בו, בבניית הכוח המקצועי ורק לאחריו לפתוח שירותים נוספים. בפועל, מרכזי העל החדשים "גונבים" צוותים רפואיים ממרכזי על נוספים ובכך פוגעים דה-פקטו במחלקות הקיימות רק כדי להתגאות במהלך שאינו הגיוני ואינו רצוי. כשהשמיכה קצרה מדי, חשוב לא למשוך אותה כך שייוותרו אזורים משמעותיים יותר החשופים לקור.
מה הועילו חכמים בתקנתם? הרי גם אם כירורג בית חזה או נוירוכירורג יגיע לעבוד בבית חולים מסוים שאין בו את כלל המערכת המחייבת לטיפול בטראומה, האם יהיה הוא מסוגל לעבוד לבדו? כיצד הוא יצליח לתת מענה רפואי טוב גם ללא אנשי צוות נוספים? האם באמת יגויס איש המקצוע המיומן ביותר? ועד כמה המעבר שלו ישפיע על תפקוד בית החולים שגם ככה סובל מתת-תקינה?
במרבית המדינות המערביות קיים מרכז על טראומה לכל 2-3 מיליון תושבים. ישראל היא מדינה קטנה – זמן הטיסה בין ביה"ח זיו בצפת לרמב"ם בחיפה עומד על פחות מ-14 דקות
אינני טומן ראשי בחול. ייתכן שהרחבת מרכזי העל לטראומה תהיה צורך השעה כשמדינת ישראל תמנה 20 מיליון תושבים או יותר. במציאות הנוכחית, אין לכך הצדקה. גם הניסיון הבינלאומי מעיד על כך, כפי שבא לידי ביטוי בספרות הרפואית המקצועית – אין תימוכין לתפיסה הדוגלת בביזור שירותי הרפואה ושירותי הטראומה בין בתי החולים. במרבית המדינות המערביות קיים מרכז על טראומה לכל 2-3 מיליון תושבים. ישראל היא מדינה קטנה – זמן הטיסה בין בית החולים זיו בצפת לרמב"ם בחיפה עומד על פחות מ-14 דקות. מהמרכז הרפואי לגליל בנהריה אפשר להגיע בפחות משלוש דקות. חיזוק הפריפריה, שהינו נושא חשוב מאוד, לא יתבצע בדרך זו ויש פתרונות אחרים שאומצו גם בעולם.
ההתנגדות למהלך מגיעה גם מהמומחים לטראומה עצמם. מערכת הטראומה בישראל היא אחת המסודרות והמוערכות בעולם. כמה מהסיבות לכך הן הודות לסטנדרט המקצועי הגבוה ביותר והניסיון המעשי שרוכשים הצוותים הרפואיים והסיעודיים.
מקצוע הרפואה הוא ייחודי בכך שיש דרישה ללמידה מתמדת לאורך כל הקריירה. רופאים המתמחים בטראומה נדרשים כל העת להתעדכן במחקרים ופיתוחים חדשים ולשפר את הידע והיכולות המקצועיות. לשם כך נדרשת עבודה בסביבה אינטנסיבית עם נפח פעילות גבוה, טיפול במקרים מורכבים ומאתגרים וקשר עמיתים יומיומי – מציאות שלא מתאפשרת במרכזים רפואיים אזוריים. מהלך זה עלול לפגוע בבטיחות הטיפול בפצועים בישראל ואולי אף לסכן את חייהם.
בכנס האחרון של המכון הלאומי לחקר מדיניות הבריאות, בו נדונו העמדות השונות בעניין, הסבירו במשרד הבריאות שזהו צו השעה. לטענתם, אירועי המלחמה הנוכחית והצורך בצמצום הפערים חידדו את חשיבות הצורך בהרחבת מעגל הטיפול הראשוני גם בפריפריה, ובעיקר בסמיכות לקווי העימות.
אירועי השבעה באוקטובר היו מורכבים וקשים, ועדיין אין בכך הצדקה לפגיעה באיכות מערך הטראומה הקיים. העוסקים ברפואה יודעים שהחלטות משמעותיות בתחום מדיניות הבריאות צריכות להתקבל לאחר למידה, דיון ומחקר מעמיק. אי אפשר ב-48 שעות לבנות מרכזי על טראומה. זה ישראבלוף.
הכותב הוא מנהל הקריה הרפואית רמב"ם בחיפה
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
